1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' ש' שילה וכב' השופטות מ' נד"ב ומ' ברנט) בעמ"ש 1907-04-11, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופט צ' ויצמן) בתמ"ש 14900/07 ותמ"ש 14901/07, אשר קיבל את תביעתה של משיבה 1 למתן פסק דין הצהרתי הקובע שכל התחייבות שלה להעברת זכויותיה במשק 10 במושב עזריאל (להלן: המשק) למבקשים הינה בטלה, ודחה את תביעת המבקשים להכריז על זכויותיהם במשק.
רקע עובדתי
2. ואלו העובדות בתמצית: מבקש 1 (להלן: הבן) הוא בנה של משיבה 1 (להלן: האם) ונשוי למבקשת 2 (להלן: הכלה). האם רשומה כבעלת זכויות בר רשות במשק.
עד ליום 1.10.2003 היו הזכויות במקרקעי המושב מעוגנות בחוזה שכירות (להלן: החוזה המשולש) בין משיב 2 (להלן: המנהל), משיב 3 (להלן: הסוכנות) ומשיבה 4 (להלן: האגודה). במסגרת החוזה המשולש, המדינה והמנהל הם בעלי המקרקעין, הסוכנות מחזיקה בזכויות חכירה, הסוכנות מעניקה רשות שימוש לאגודה, דהיינו למושב, והאגודה מעניקה רשות שימוש לחבריה. חבר המושב הינו אפוא בר רשות מכוח בר רשות. ביום 1.10.2003 נחתם הסכם דו-צדדי בין המנהל למושב שהחליף את החוזה המשולש.
בשני אירועים שונים העבירה האם, או התחייבה להעביר, את זכויותיה במשק לבנה. הראשון יכונה ההעברה הראשונה והשני - ההעברה השנייה.
ההעברה הראשונה התרחשה ביום 23.9.1973, שבו חתמה האם על הטופס הרלוונטי. לאחר פחות משנה, ביום 2.7.1974, הודיעה האם בכתב לסוכנות שהיא מבטלת את העברת הזכויות במשק לבן. האם הסבירה את השינוי בהתנהגות מחפירה של הכלה כלפיה, שאף כללה איום באלימות. לבקשת האם ביטלה הסוכנות את ההעברה.
ההעברה השנייה התבצעה במהלך שנת 1984. זו הפעם ביקשה האם, לאחר שהתפייסה עם בנה וכלתה, להעביר את המשק לבן בתורת "בן ממשיך". לאחר למעלה מ-20 שנה, לאחר שחזרו הסכסוכים בין האם לבנה וכלתה, שבה האם ופנתה לסוכנות לביטול מינויו של הבן כבן ממשיך. הסוכנות הבהירה לאם שהטיפול ברישום בעלי הזכויות במשקים חקלאיים עבר לידי המינהל, ושאין היא יכולה לטפל בבקשתה. כך הוגשו התביעות ההדדיות לבית המשפט לענייני משפחה.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
3. בית המשפט לענייני משפחה ניתח את צדדיה השונים של הסוגיה והכריע לטובת האם. לא אביא כאן אלא את תמצית הדברים.
אחת הנקודות המשמעותיות בדרך להכרעה בדבר ההעברה הראשונה הייתה השאלה האם מדובר בהעברת זכויות או בהתחייבות להעברתן. הנפקות לכך היא שאם מדובר בהתחייבות להעביר זכויות, אזי יש לומר שמדובר בהתחייבות למתנה שחולש עליה סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: סעיף 5 לחוק המתנה). לפי סעיף זה, כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה. כמו כן, אף אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, הנותן רשאי לחזור בו ממנה אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. לעומת זאת, אם מדובר במתנה שהושלמה, דהיינו שהזכויות הועברו, אין הנותן רשאי עוד לחזור בו ממנה.
בית המשפט לענייני משפחה מצא שלפי הוראות החוזה המשולש, האגודה רשאית להעביר את זכויותיה בחלק מהמשבצת אך ורק למי שהיה חבר אגודה בעת חתימת ההסכם ושאושר על ידי הסוכנות. בהעברה לאדם שלא היה חבר האגודה בעת חתימת ההסכם נדרש אישור בכתב הן של המינהל והן של הסוכנות. לנוכח זאת, נקבע, ההעברה הראשונה היוותה התחייבות בלבד, ולא מתנה שהושלמה, שכן לא היה בכוחה של האם להעביר את זכויותיה בטרם ניתנו האישורים הנדרשים (זאת בהסתמך על הנפסק בע"א 2836/90 בצר נ' צילוביץ פ"ד מ"ו(5) 184, 191). בית המשפט לענייני משפחה הסיק שהאם יכולה הייתה לחזור בה מההעברה הראשונה, שכן לא הוכח שהבן שינה את מצבו בהסתמך על המתנה, ואף הוכחה התנהגות מחפירה מצידם של מקבלי המתנה.
4. מכאן עבר בית המשפט לענייני משפחה לבחינת ההעברה השנייה. בטופס שבבסיס העברה זו נאמר כי "בהתאם להסכם עם בנינו... ובת זוגו... קבענו אותם באופן בלתי חוזר כבן ממשיך במשק הנ"ל, אשר יקבל את החזקה הבלעדית במשק הנ"ל... לאחר מותי...". בית המשפט לענייני משפחה קבע, על בסיס פסיקה, שהסכם "בן ממשיך" הוא הסכם מתנה, שבבסיסה כעין תנאי מפסיק (מפורש או מכללא) שלפיו על מקבל המתנה לגור עם ההורה המעניק ולדאוג לצרכיו ולצורכי המשק.
מתנה ייחודית זו, במתכונת "בן ממשיך", היא מתנה שתושלם לאחר מיתתו של הנותן. משכך, קבע בית המשפט לענייני משפחה, אין מקום ליתן לה תוקף אלא אם עסקינן בזכות שאינה בת הורשה. אם מדובר בזכות בת הורשה, שחוק הירושה, תשכ"ה-1965 חל עליה, היא נתונה להוראות סעיף 8 לחוק זה (להלן: סעיף 8 לחוק הירושה), השוללות תוקף מחוזה על מתנה שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן או מהסכם בדבר ירושתו של אדם. בית המשפט לענייני משפחה למד מן הפסיקה ומנוסח החוזה המשולש בתקופה שקדמה להעברה השנייה שזכות "בר הרשות" שבה מדובר כאן היא זכות בת הורשה. על כן, נקבע, מסירת הזכויות במשק כבן ממשיך לאחר מותו של המעביר הינה פעולה בטלה בהיותה סותרת את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה.
ואולם, בית המשפט לענייני משפחה לא הסתפק בכך, והוסיף וקבע שאף אם יש תוקף להסכם הבן הממשיך, בנסיבות המקרה דינו להתבטל; וזאת על אף שזכות החזרה לפי סעיף 5 לחוק המתנה לא עמדה לאם, שכן מדובר בהתחייבות שהכריזה על עצמה כבלתי-חוזרת. בית המשפט לענייני משפחה הסביר שבמקרה זה יש לתת משקל לתנאי המפסיק שהוזכר לעיל, המתנה את תוקפה של המתנה בכך שהבן הממשיך יעבד את המשק, יתגורר בסמוך להורה וידאג לכל מחסורו לעת זקנה. בית המשפט לענייני משפחה קבע שהמבקשים לא עמדו - או שמא נאמר: עמדו - בתנאי המפסיק. הם נטשו את המשק כארבע שנים לאחר ההעברה השנייה ועברו להתגורר בבית שבנו בתל מונד. במהלך השנים שחלפו מאז הם לא עבדו במשק, הם לא סעדו את האם כאשר מצבה הרפואי התדרדר והותירו את המשק מוזנח. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ברי שלא זו הייתה כוונת האם כאשר העבירה את זכויותיה במשק כולו לבנה האחד על חשבון ילדיה האחרים.
בשולי הדברים צוין שאכן היו תקופות, קצרות יחסית, שבהן הבן גידל פרחים במשק וטיפל בהסדרת חובות המשק. ברם, הובהר, תשלום החובות נעשה בעיקרו מתוך דמי שכירות שגבה הבן מהשכרת הנחלה והמשק, כספים שאפשר שחלקם הארי שייך לאם, ומכאן ועד טיפול במשק, טיפול באם ומגורים לצידה - רחוקה הדרך מרחק רב. עם זאת, הובהר שאין זה מן הנמנע שלבן עומדת זכות לתביעה כספית כנגד האם לפיצוי ולהשבת השקעותיו השונות במשק, ככל שהדבר יוכח על ידו.
פסיקת בית המשפט המחוזי
5. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, ובו טענו כי הזכויות במשק מגיעות להם מכוח שתי ההעברות. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בדבר ביטולה של ההעברה הראשונה. באשר להעברה השנייה, בית המשפט המחוזי קיבל את ההנמקה בדבר בטלותה לאור סעיף 8 לחוק הירושה, ומשכך לא ראה צורך להתייחס לקונסטרוקציה של תנאי מפסיק. מכאן הבקשה שלפניי.
טיעוני הצדדים
6. המבקשים טוענים למספר שגיאות שנפלו בשני פסקי הדין. באשר להעברה הראשונה, המבקשים סבורים שהיא בעלת תוקף הן משום שהיא הושלמה, הן משום שהם שינו את מצבם לרעה בעקבותיה ולא התנהגו באופן מחפיר, והן משום שהודעת הביטול לא ניתנה בזמן.